זה היה אחד הרגעים הכי מביכים שקרו לי.
אני יושב במשרד. יום חמישי בצהריים. הטלפון מצלצל. "שלום, אני רוצה לפרק שותפות." הקול של הגבר בצד השני רועד קלות.
"בסדר," אני עונה. "אתה רוצה לבוא לבד או להביא את השותף שלך לפגישה?"
שתיקה. "הבעיה שאני לא יודע איפה הוא. הוא לא עונה לי כבר שבועיים."
מקרה אחר. שני שותפים יושבים מולי. שותפות של 8 שנים בחברת הובלות. אחד מביט ימינה, השני שמאלה. אף אחד לא מסתכל על השני.
הראשון מתחיל: "הוא משך 80,000 ש"ח מהחשבון בלי לספר לי!". השני מתפוצץ: "אבל אתה משכת 120,000 ש"ח בלי לספר לי!".
אני מסתכל עליהם. "רגע. אתם לא יודעים כמה כל אחד משך?"
"לא," הם עונים ביחד. לראשונה הם מסכימים על משהו…
שלוש שנים אחורה אני יושב עם זוג שרוצים לפתוח מעון יום. "תקשיבו" אני אומר, "צריך להסדיר את הכללים. מי מחליט על מה, איך מכריעים מה קורה במחלוקת."
האישה מחייכת. "אנחנו נשואים 15 שנה. יש לנו שלושה ילדים. אנחנו תמיד מסתדרים". הבעל מהנהן.
שנתיים אחרי, אותו בעל יושב מולי. הם כבר לא ביחד. כל אחד עם עורך דין משלו. הם בתהליך גירושין, והם גם מפרקים את המעון. "למה לא הקשבתם לי?" אני שואל אותו. הוא נאנח. "חשבנו שאנחנו שונים".
יום אחד מגיע אליי לקוח. איש עסקים מצליח, 20 שנה בתחום. "אני רוצה ליזום שותפות, מצאתי שותף מעולה".
"נהדר" אני עונה. "בואו נעשה תהליך. תכירו אחד את השני כשותפים, נבנה כללים".
הוא מתעצבן. "אין לי זמן לזה. אני רוצה להתחיל מחר. תכין חוזה וזהו".
"אבל בלי תהליך אתם לא יודעים איך לעבוד ביחד". "אני עובד עם אנשים 20 שנה!" הוא אומר בקול מורם. "אני יודע איך זה עובד!".
ששה חודשים אחרי, הוא יושב מולי. פנים אדומות, עיניים עייפות. "אתה צדקת. הייתי צריך להקשיב." השותפות התפרקה, הוא הפסיד 400,000 ש"ח, ועכשיו הוא גם בתביעה משפטית.
"למה?" אני שואל. "למה לא עשית את התהליך?". הוא מסתכל על הרצפה. "חשבתי שאני יודע".
כל שבוע מגיעים אליי שותפים שמפרקים שותפות. וכמעט תמיד, אותו סיפור. "לא חשבנו שצריך". "היינו בטוחים שנסתדר". "רצינו לחסוך כסף".
ואז הם יושבים מולי. לכל אחד עורך דין משלו. משלמים עשרות אלפי שקלים, כועסים ומאוכזבים.
פעם אחת כבר התרגזתי קצת. זוג הגיע אליי, רוצים לפתוח בית קפה. התחלתי להסביר את התהליך, אבל הם קטעו אותי. "עזוב יותר מדי מסובך". תעשה חוזה וזהו.
אז עצרתי. לקחתי נייר וכתבתי מספר. "זה מה שאתם הולכים לשלם בעוד שנה שנתיים, כשתבואו לפרק".
אחרי שנה וחצי אחד מתקשר. "אנחנו רוצים לפרק". הזכרתי לו את הפתק עם המספר. שתק…
אתם יודעים מה הכי כואב? זה לא הכסף שהם מפסידים. זה לא הזמן בבית המשפט. זה לא אפילו העסק שקורס.
זה החברות. המשפחה. האמון.
כל פעם שאני רואה שני שותפים לשעבר יושבים בצדדים מנוגדים של השולחן, כשהם בקושי מסתכלים אחד על השני, כשהם מדברים דרך עורכי דין ולא ישירות, אני חושב על הפגישה הראשונה. איך הם היו מלאי אנרגיה, איך הם סיימו אחד את המשפטים של השני, איך הם צחקו ביחד.
ועכשיו? עכשיו הם לא יכולים להיות באותו חדר.
אתם יודעים מה הכי מצחיק? כל השותפויות שעשו את התהליך עוד בהתחלה, שבנו כללים, שהקדישו זמן להכיר אחד את השני כשותפים, בדרך כלל לא מגיעות לפירוק. כן, יש להם מחלוקות. כן, יש להם אתגרים. אבל יש להם מנגנון, והם הצליחו לעבור את זה.
ואלו ש"לא היה להם זמן"? ש"רצו לחסוך כסף"? ש"היו בטוחים שהם שונים"? בדרך כלל נכנסים לסטטיסטיקה של 70% מהשותפויות שלא שורדות. ובפירוק, כולם שילמו פי 10 ולפעמים פי 100 ממה שהיו משלמים בהתחלה. לא רק בכסף לעורכי דין, בהשקעות שירדו לטמיון ובפוטנציאל עסקי שהלך לאיבוד. בזמן, בעצבים, בחברות, במשפחה.
לפני שבוע הגיע אליי זוג צעיר. "אנחנו רוצים לפתוח מסעדה." הסתכלתי עליהם בעיניים קצת עצובות והתחלתי את ההסבר הרגיל. הם הפסיקו אותי. "אנחנו יודעים," האישה אמרה. "אנחנו קוראים את החומרים שאתה שולח כבר הרבה זמן. ראינו את זה קורה אצל חברים שלנו. אנחנו רוצים לעשות את זה כמו שצריך". הסתכלו אחד על השניה והנהנו.
ואני יושב מולם נבוך. סוף סוף מישהו הקשיב.
