הסכנה שבמשפט "נעשה את זה אחר כך" בחוזה מייסדים

"בוא נעשה את זה אחר כך".

זה מה שאמר יוסי לדוד כשדיברו על חוזה מייסדים.

הם הקימו חברת ייעוץ עסקי. שניהם יועצים מנוסים. שניהם חברים טובים.

"למה אנחנו צריכים עורך דין עכשיו?" אמר יוסי. "אנחנו יודעים בדיוק מה אנחנו עושים".

"נכון" הסכים דוד. "בוא נשיג קודם כמה לקוחות. נראה שזה עובד. אחר כך נסדיר."

הם קיבלו את הלקוח הראשון. חברת הייטק בינונית שרצתה ייעול תהליכים.

"מי מטפל בזה?" שאל דוד.

"אתה מומחה לתהליכים. אתה תיקח את זה".

"בסדר. ואנחנו מחלקים 50-50?"

"ברור. אנחנו שותפים."

הכל היה פשוט.

עוד 3 לקוחות. העסק רץ. הכסף נכנס.

"אנחנו צריכים להגדיר מי עושה מה" אמר דוד בשיחה אקראית.

"בטח. נדבר על זה בשבוע הבא".

הם לא דיברו.

הם היו עסוקים בלקוחות. בפגישות. בהצעות מחיר.

"נעשה את זה אחר כך" הפך למנטרה.

יוסי קיבל הצעה לפרויקט גדול. ייעוץ אסטרטגי לחברה ציבורית. 6 חודשי עבודה. 400,000 ש"ח.

הוא חתם. לא שאל את דוד.

"זה פרויקט שלי" הוא חשב. "זה לקוח מהקריירה שלי עוד לפני החברה".

דוד גילה רק שבוע אחר כך. במקרה. ראה הודעת מייל פתוחה.

"רגע. מה זה?"

"אה, פרויקט שסגרתי".

"למה לא אמרת לי?"

"לא ידעתי שאני צריך".

שתיקה לא נוחה.

"זה נכנס לחברה?" שאל דוד.

"לא ממש. זה פרויקט אישי. אני עושה אותו דרך החברה אבל זה לקוח שלי".

"מה זאת אומרת לקוח שלי? אנחנו שותפים!"

"כן, אבל לא סגרנו שהכל תמיד ביחד. אז אני עושה לפי מה שנראה לי הגיוני".

פיצוץ ראשון. 

יוסי הסכים לשייך את הפרויקט לחברה, אבל הסדק באמון כבר נוצר.

עברו עוד כמה חודשים.

דוד כבר עובד 50 שעות בשבוע. לקוחות. פגישות. הצעות מחיר. כל היום.

יוסי עובד על הפרויקט הגדול שלו. 30 שעות בשבוע. עבודה מהבית.

דוד רואה את זה. מרגיש תסכול שהולך ונבנה.

"אני עובד פי 2 ממנו" הוא חושב. "וזה 50-50?"

הוא לא אומר כלום. "זמני. בטח יתיישר בקרוב".

הם כבר שנה ביחד.

ישיבת סיכום שנה. הם מסתכלים על המספרים.

החברה הרוויחה 850,000 ש"ח.

הם חילקו 50-50. כל אחד קיבל 425,000 ש"ח.

דוד מסתכל על הפירוט.

הוא הביא 6 לקוחות. רווח של 450,000 ש"ח.
יוסי הביא לקוח אחד (הפרויקט הגדול). רווח של 400,000 ש"ח.

דוד עבד 2,400 שעות.
יוסי עבד 1,500 שעות.

"רגע" דוד מתפוצץ. "אני עבדתי כמעט פי 2!"

"אבל הפרויקט שלי הכניס כמעט כמו כל הלקוחות שלך ביחד".

"זה לא העניין! אני ניהלתי 6 לקוחות. אתה ניהלת אחד!"

"אבל זה היה פרויקט מורכב!"

"לא אכפת לי! אני עובד כמו סוס, ואנחנו מחלקים שווה בשווה?!"

חלף עוד חודש ויוסי קיבל עוד הצעה. פרויקט נוסף. 300,000 ש"ח.

הוא שיתף את דוד. "זה נכנס לחברה?" שאל דוד.

"אני לא יודע. עוד לא החלטתי"

"מה?!"

דוד כבר לא יכול לשמוע את זה.

"אנחנו חייבים להסדיר את זה. עכשיו. אחת ולתמיד"

"בסדר. אז בוא נסדיר".

הם התישבו. ניסו לכתוב כללים.

אבל כבר היה מאוחר מדי.

כל החלטה הפכה לוויכוח.

כל סוגיה למשא ומתן.

כי כל אחד כבר הרוויח כסף. כל אחד כבר פיתח הרגלים. כל אחד כבר הניח הנחות.

ולשנות את זה עכשיו? זה כמו לנסות לתקן בניין כשהוא כבר בנוי על יסודות עקומים.

הם הגיעו למשרד עורך דין.

לא בשביל לכתוב חוזה שותפים. בשביל לפרק את השותפות.

"מה קרה?" שאל עורך הדין.

"הוא לא עובד כמוני" אמר דוד.

"אני מביא כמעט אותה הכנסה" אמר יוסי.

"כן, אבל אני צריך כל הזמן להילחם איתך כדי שתכניס אותה לחברה"

"למה לא קבעתם כללים מהתחלה?"

שתיקה.

"אמרנו שנעשה את זה אחר כך".

אז מה קרה כאן?

שני אנשים מוכשרים.
רעיון טוב.
לקוחות מרוצים.
עסק שעובד.

אבל שנה וחצי אחר כך הם נפרדים.

למה?

בגלל "נעשה את זה אחר כך".

הבעיה עם "אחר כך"

"אחר כך" נשמע הגיוני.

"אחר כך" נשמע חסכוני.

"אחר כך" נשמע יעיל.

אבל "אחר כך" הורס שותפויות.

למה?

כי "אחר כך" לא מגיע.

או שאתם עסוקים מדי.
או שאתם מפחדים מהשיחה.
או שאתם בטוחים ש"הכל בסדר".

ואז משהו קורה.

לקוח גדול. החלטה כספית. מחלוקת על חלוקת עבודה.

ופתאום חסרים כללים.

כל אחד פועל לפי מה שהוא חושב שנכון.
כל אחד מניח הנחות שונות.
כל אחד מרגיש שהשני לא הוגן.

וה"אחר כך" הופך ל"מאוחר מדי".

המשפטים שהורסים שותפויות

1. "אנחנו חברים טובים. לא צריכים חוזה."

חברות זו לא שותפות.

חברות מבוססת על סליחה. על להתעלם מדברים קטנים. על "לא נורא".

שותפות מבוססת על בהירות. על כללים. על "בדיוק ככה זה עובד".

2. "בואו קודם נראה שזה עובד."

זה נראה הגיוני. למה להשקיע בחוזה אם העסק יקרוס?

אבל זה הפוך.

אם אתם לא משקיעים בכללים, אז העסק יקרוס.

לא בגלל שהרעיון רע. בגלל שהשותפות תתפרק.

3. "אין לנו כסף לעורך דין עכשיו."

עורך דין / תהליך הסדרה: 10,000-15,000 ש"ח.

פירוק שותפות בבית משפט: 100,000-300,000 ש"ח.

מה יותר זול?

4. "נעשה משהו פשוט. נשפר בהמשך."

"משהו פשוט" זה חוזה גנרי מהאינטרנט.

בלי להבין איך כל אחד עובד.
בלי לדבר על ציפיות.
בלי להגדיר מה קורה במצבים קשים.

וזה לא באמת עוזר, אלא רק יוצר אשליה שאתם מסודרים.

5. "יש לנו אמון. נסתדר."

אמון זה יפה.

אבל אמון לא מגדיר:

מי מחליט על לקוחות חדשים

איך מחלקים רווחים

מה קורה כשאחד עובד יותר

איך פותרים מחלוקות

אמון לא מחליף כללים.

מה יוסי ודוד היו צריכים לעשות?

לשאול את עצמם לפני שהם מתחילים:

• "מי אנחנו כשותפים? מה חשוב לכל אחד?"
• "איך אנחנו עובדים? מה הציפיות?"
• "מי אחראי על מה? איך מחלקים תפקידים?"
• "איך מקבלים החלטות? מי מחליט מה?"
• "איך מחלקים כסף? איך זה עובד?"
• "מה קורה במחלוקות? איך פותרים?"

ואז לכתוב את זה, ולחתום על זה.

עניין של יום או יומיים שחוסכים שנה וחצי של סבל.

הטעויות שהם עשו

טעות 1: לא הכירו אחד את השני כשותפים

חברים טובים הם לא בהכרח שותפים טובים.

הם לא ידעו:

• מה מעצבן כל אחד
• איך כל אחד מקבל החלטות
• מה כל אחד מצפה מהשותפות

הם פשוט הניחו ש"נסתדר".

טעות 2: לא הגדירו איך מביאים לקוחות

כשיוסי חתם על הפרויקט הגדול, הוא לא ידע אם זה "שלו" או "של החברה".

למה? כי הם לא קבעו כללים.

אז הוא עשה מה שנראה לו הגיוני.

ודוד הרגיש שזו בגידה.

טעות 3: לא הגדירו איך מחלקים עבודה

דוד עבד 50 שעות. יוסי 30.

זה בסדר? זה לא בסדר?

תלוי מה מסכמים.

אבל הם לא סיכמו כלום.

דוד הרגיש מנוצל. יוסי הרגיש שהוא תרם מספיק.

שניהם צודקים. שניהם טועים.

טעות 4: לא הגדירו איך מחלקים כסף

50-50 נשמע הוגן.

אבל הוגן לפי מה?

לפי שעות? לפי הכנסה? לפי ערך? לפי תרומה?

הם לא החליטו.

אז כל אחד הרגיש שזה לא הוגן.

טעות 5: חיכו עד שזה כואב

כשהם סוף סוף ישבו לדבר, כבר היו כעסים.

כבר היו תסכולים. מרמורים. חוסר אמון.

אז כל שיחה הפכה לוויכוח.

אי אפשר לבנות כללים כשאתם כבר כועסים אחד על השני.

האמת הקשה

הרבה שותפויות לא מתפרקות בגלל רעיונות רעים.

הן מתפרקות בגלל "נעשה את זה אחר כך".

אחר כך שווה אף פעם.

ואז אתם מתנהלים בלי כללים.

כל אחד מניח הנחות שונות.
כל אחד פועל לפי מה שהוא חושב שנכון.
כל אחד מרגיש שהשני לא הוגן.

עד שזה מתפוצץ.

מה לעשות עכשיו

עצרו. הסדירו את יחסי השותפות. היום.

לא "אחר כך". היום.

כתבו את זה. חתמו על זה. עשו את זה עכשיו.

יוסי ודוד היו יכולים להציל את השותפות.

היה להם עסק טוב. כישורים משלימים. לקוחות מרוצים.

אבל הם אמרו "נעשה את זה אחר כך".

ו"אחר כך" הרס אותם.

אז אל תהיו כמו יוסי ודוד.