אני יושב בחדר הישיבות. מחכה.
אמיר אמור להגיע עוד רגע. איש עסקים בן 52. הוא מגיע לבד לפגישה, למרות שביקשתי שגם השותף שלו יגיע איתו.
"הוא לא יכול" אמיר אמר בטלפון. לא הסביר למה.
אמיר נכנס. לוחצים ידיים. יושבים. הוא שם תיק על הרצפה, מוציא מסמכים.
"ספר לי מה קורה" אני אומר.
הוא נאנח. ארוך. עמוק. כאילו משחרר משהו שהיה תקוע בחזה.
"אנחנו מתפרקים".
"למה?"
שתיקה כבדה. "הוא לא מדבר איתי כבר 4 חודשים."
אמיר ודני הקימו חברת יבוא לפני 6 שנים. חברים מהצבא. 30 שנה של חברות. דני אחראי על הקשרים עם הספקים בחו"ל, אמיר על המכירות והשיווק בארץ. חלוקה טבעית. הכל זרם.
אבל לפני שנה היתה תקלה עם משלוח גדול. מכולה שלמה של סחורה הגיעה פגומה. הלקוח כעס, ביטל את ההזמנה, דרש את הכסף בחזרה. 120,000 ש"ח.
אמיר חשב שדני צריך לטפל בזה. זה הספק שלו. דני חשב שאמיר צריך לטפל בזה. זה הלקוח שלו.
"היה ויכוח?" אני שואל.
"לא" אמיר אומר. "יותר גרוע. היה שקט"
כל אחד חיכה שהשני יפתור. כל אחד חשב שהאחראי הוא השני. אף אחד לא רצה לדבר על זה.
הלקוח התקשר פעם. פעמיים. שלוש. בסוף איים בתביעה. אמיר שילם לו את הכסף. מהכיס שלו.
"למה לא דיברת עם דני?" אני שואל.
"כי זה פגע לי בכבוד. חשבתי שהוא יבוא אליי. הוא אחראי על הספקים"
"ומה הוא חשב?"
"הוא חשב שאני אבוא אליו. אני אחראי על הלקוחות".
שניהם חיכו. שניהם כעסו. שניהם שמרו על הכבוד של עצמם. שניהם לא דיברו.
"אחרי זה" אמיר ממשיך, "הכל התחיל להתפרק"
הם נפגשו פחות. כל אחד עבד מהצד שלו. דני עם הספקים, אמיר עם הלקוחות. אבל בלי לתאם. בלי לספר אחד לשני.
פעם דני אישר לספק משלוח תוך חודש. לא סיפר לאמיר. אמיר הבטיח ללקוח משלוח תוך שבועיים. שניהם הפתיעו אחד את השני. הסחורה הגיעה מאוחר מדי, הלקוח רתח, הכל התבלגן.
"ניסית לדבר איתו?" אני שואל.
"שלחתי לו הודעות" הוא ענה בקצרה. "אוקיי", "בסדר", "נדבר". "בסוף לא דיברנו".
דני התקשר. אמיר לא ענה. התקשר בחזרה אחרי יומיים. דני לא ענה. זה הפך למשחק.
"מתי דיברתם בפעם האחרונה?"
אמיר חושב. "לפני יותר מחודש. בפגישה עם לקוח"
"מה אמרתם?"
"אהלן. איך אתה. מה נשמע. כאילו זרים".
30 שנה של חברות. ועכשיו הם זרים.
"אתה יודע מה הכי מצחיק?" אמיר אומר. "אין לנו ממש סיבה להתפרק. העסק עובד. יש לקוחות. יש רווחים. אנחנו פשוט לא מדברים".
הוא מוציא נייר מהתיק. חוזה מייסדים. גנרי. מהאינטרנט. 3 עמודים.
"זה מה שיש לנו" הוא אומר. "כתוב פה איך מחלקים רווחים. איך מפרקים את החברה. איך מוכרים מניות" הוא מניח את הנייר על השולחן. "אבל אין פה איך פותרים בעיות. איך מדברים. מה קורה כשיש מחלוקת".
אני מסתכל על החוזה. הוא צודק. יש פה סעיפים משפטיים סטנדרטיים. אין פה תהליך.
"יכולתם לפתור את זה" אני אומר. "זה לא מאוחר".
אמיר מסתכל עליי. "אתה לא מבין. אנחנו כבר לא יכולים לדבר. אני כועס עליו. הוא כועס עליי. כל פעם שאני חושב להתקשר אליו, אני נזכר בכל מה שקרה ומתמלא בכעס. ואז אני לא מתקשר".
"ומה הוא זוכר?"
"הוא זוכר שלא חיכיתי לו. ששילמתי ללקוח בלי לדבר איתו. ש-"פתרתי" את הבעיה בלי לשתף אותו".
שניהם כועסים. שניהם צודקים. שניהם לא מדברים.
"היה לכם מנגנון לפתרון מחלוקות?" אני שואל, למרות שאני יודע את התשובה. ראיתי את החוזה.
"מנגנון?" הוא חוזר על המילה. "לא. פשוט חשבנו שנדבר על הכל כשנצטרך."
"אבל לא דיברתם" אמרתי. "לא" עונה אמיר.
זה מה שקורה. שותפים חושבים ש"נדבר" זה מספיק. זה לא. כי כשזה כואב, אף אחד לא רוצה לדבר.
"אתה יודע" אמיר אומר לפתע, "לפני 6 שנים, כשהקמנו את החברה, דיברתי איתך בטלפון. אתה אמרת לי, תעשו תהליך. תבנו כללים. דיברת על כל מני דברים, כולל קבלת החלטות והסדרת מחלוקות"
מודה שלא זכרתי.
"ואני עניתי לך שאנחנו חברים 30 שנה. אנחנו מכירים אחד את השני. אנחנו לא צריכים את זה".
הוא מחייך חיוך מר. "צדקת"
"אמיר" אני אומר, "עוד לא מאוחר. אפשר לתקן את זה".
הוא מנענע בראש. "לא. אני לא יכול יותר. כל פעם שאני רואה את השם שלו על המסך, אני מרגיש לחץ בחזה. אני לא יכול".
אנחנו מסיימים את הפגישה. עומדים. לוחצים ידיים.
הוא יוצא. בום, הדלת של המשרד נטרקת.
אני מתיישב בכבדות בחזרה בשולחן הישיבות. מסתכל על החוזה שהוא השאיר. 3 עמודים. מלאים בטקסט אבל כל כך ריקים.
30 שנה של חברות. 6 שנים של שותפות. נגמרו בגלל שיחה אחת שלא קרתה, ומנגנון שהיה חסר.
איזה בזבוז.
